פסק-דין בתיק ע"א 11396/07

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (כב' השופט יואל צור, סגן נשיא), בת"א 174/00 ובת"א 308/01 (שנדונו במאוחד), מיום 19.8.07. בפסק-דינו חייב בית המשפט את המערערת לשלם למשיבה את הסכומים שנתבעו בגין חיובי הארנונה לשנים 1999 ו-2000, ובנוסף שכ"ט עו"ד ומע"מ.

המשיבה היא מועצה אזורית אשר כוננה מתוקף הצו בדבר מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), התשל"ט-1979 (להלן - "הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות"). סמכויותיה של המשיבה נקבעו בתקנון המועצות האזוריות שנחקק מכוח הצו האמור (להלן - "התקנון").

המערערת היא עמותה רשומה, המטפלת, בין היתר, בענייני דיור לחיילים קרביים. העמותה פועלת במסגרת פרויקט בנייה בישוב גבעת אהוד - מנורה - כפר אורנים (להלן - "הישוב"), המצוי בתחומי המועצה האזורית.

המשיבה תבעה את המערערת בשתי תובענות נפרדות: בת"א 174/00 ביקשה לחייב את העמותה בתשלומי ארנונה המתייחסים למגרשים שבבעלות המערערת המצויים בישוב, לשנת הכספים 2000 על סך של 208,331 ש"ח, נכון ליום 23.6.00; בת"א 308/01 ביקשה לחייב את העמותה בתשלומי ארנונה המתייחסים למגרשים האמורים לשנת הכספים 1999, על סך 363,964 ש"ח, נכון ליום 14.6.99.

המערערת העלתה שורה ארוכה של טענות לפני בית-משפט קמא, ובהן פגמים חקיקתיים בהליך התקנת צווי הארנונה; הטלת ארנונה שלא כדין על "אדמת בניין"; חוסר תום לב עקב הפליה בה נוקטת המשיבה בכל הקשור לאכיפת צווי ארנונה וגבייתם ברחבי היישובים שבתחומה; דרישה לשלם ארנונה בגין שנת 1999 כאשר במקביל לכך הייתה דרישה זהה של הוועד המקומי ועל כן, דרישת המשיבה אינה חוקית; שיעור הארנונה בלתי סביר באופן קיצוני; וכי המשיבה התנתה מתן היתרי בנייה למגרשים נשוא החיוב בדרישות בלתי חוקיות.

בית משפט קמא בפסק דין מנומק בחן את כל טענות המערערת. בית המשפט מצא לנכון לקבל טענתה של המערערת, כי הצווים לשנים 1999 ו-2000 בטלים כיוון שלא פורסמו במועד. יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי משמעות ביטולם של הצווים אינה מתן פטור מתשלומי ארנונה, וכי לא נוצר חלל נורמטיבי בעניין זה, שכן במצב בו לא הטילה המועצה ארנונה כללית לשנה מסוימת, יש לפעול לפי האמור בסעיף 67ב לתקנון. בית המשפט הסתמך על האמור בכללי הרשויות המקומיות (ארנונה כללית לשנת 1999) (תיקון) ועל האמור בכללי הרשויות המקומיות (ארנונה כללית לשנת 2000) וקבע, כי על-פיהם על המערערת לשאת בתשלומי הארנונה כפי שהופיעו בצווי הארנונה שבוטלו. את כל טענותיה הנוספות של המערערת מצא בית המשפט לדחות מנימוקים מפורטים.

לפנינו שבה המערערת על הטיעונים שהושמעו בערכאה קמא. בחנו את כל הטענות האמורות, כפי שנטענו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובדיון שלפנינו, ואנו סבורים כי דין הערעור להידחות.

בדיון לפנינו התמקדה באת-כוח המערערת בשאלה אחת והיא, האם לאור העובדה שאין מחלוקת, כפי שאף קבע בית משפט קמא, שהצווים שהוצאו בשנים 1999 ו-2000 בטלים -בשל כך שפורסמו לאחר המועד שעד אליו היתה חובה לפרסמם - רשאית המשיבה לגבות תשלומי ארנונה מכוח סעיף 67ב לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות, וזאת על אף שלא מילאה אחר הוראות סעיף 66(א) לצו האמור.

סעיף 66(א) לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות קובע כדלקמן: " החלטת המועצה בדבר הטלת ארנונה תתקבל לא יאוחר מיום 10 בדצמבר שלפני שנת הכספים שלגביה מוטלת הארנונה". כאמור, אין חולק כי בשנים 1999 ו-2000 לא מילאה המועצה אחר האמור והצווים פורסמו באיחור.

לטענת באת-כוח המערערת, אין מקום להסתמך על סעיף 67ב לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות הקובע, כי אם "לא הטילה המועצה ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, תשולם הארנונה לאותה שנה בתחום המועצה בסכומים ובמועדים אשר נקבעו בשנה הקודמת, כשהיא מעודכנת על-פי כללים, כאמור בסעיף 67א(ב)". בסעיף 67א(ב) לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות נאמר: "הממונה יקבע בכללים, בכל שנת כספים סכומים מזעריים וסכומים מרביים לארנונה הכללית אשר יטילו המועצות על כל אחד מסוגי הנכסים, וכללים בדבר עדכון סכומי הארנונה הכללית, וכן רשאי הוא לקבוע יחס בין הסכומים אשר יוטלו על כל אחד מסוגי הנכסים".

בא-כוח המשיבה טען, כי אם אכן הצווים לשנים 1999 ו-2000 לא הוצאו כדין, כי אז יש לפעול על-פי הוראותיו של סעיף 67ב לצו האמור, ולהטיל החיוב בתשלום ארנונה על-פי מה שנקבע בצווים בשנים קודמות ובכללים לעדכונם. אשר לכך הפנה לצו משנת 1994, שם נקבעה הארנונה גם לגבי "אדמת בניין" שבה חויבה המערערת לשנים האמורות, תוך עדכונה מאז ואילך במהלך השנים עד לשנים 1999 ו-2000.

במענה לטענה זו טענה באת-כוח המערערת, כי אין מקום להסתמך על הצו משנת 1994 מאחר שהערכאה הדיונית לא ביססה את פסק הדין על הצו האמור, וכן המשיבה ביקשה להסתמך על הצו האמור רק בסיכומיה בפני הערכאה המבררת, ולא היה סיפק בידי המערערת לטעון בהקשר לכך.

במחלוקת שנפלה בין בעלי הדין בעניין זה, אנו מקבלים את עמדת המשיבה. גם אליבא דהמערערת, הצו משנת 1994 נחתם על-ידי הממונה על הישובים במשרד הפנים והוצא כדין. ניתן היה לפנות לצו זה כנקודת מוצא, ועל מנת שלא ייווצר חלל נורמטיבי בעניין החיוב בארנונה, ולאחר מכן לבחון את עדכונו בכללים, כפי שנעשה.

עוד הוסיפה וטענה באת-כוח המערערת, כי לא היה מקום להסתמך על הכללים שפרסם הממונה בשנים 1999 ו-2000, שכן הכללים פורסמו בכל אחת מהשנים האמורות באיחור, על אף שהיה עליהם להתפרסם לפחות 40 יום לפני תחילתה של שנת הכספים. 

לאחר שבחנו את טענות באי-כוח הצדדים אנו סבורים, כי צדק בית-משפט קמא בכך שקבע כי הכללים לשנים 1999 ו-2000 פורסמו במועד. עיון בכללים מעלה, כי הללו פורסמו במועדים 19.11.98 ו-18.11.99, בהתאמה. אכן התיקון לכללים לשנת 1999 פורסם באיחור, ביום 28.12.98, אך זאת בשל כך שבאותו מועד הסתיימו הדיונים בכנסת באשר לכך.  התראה בדבר הצורך לתקן את הכלל לנוכח קיומם של דיונים בכנסת הובעה במכתבו של הממונה על הישובים במשרד הפנים מיום 16.11.98. גם הכללים לשנת 2000 תוקנו, לאחר שחלף מועד 40 הימים, כאמור לעיל, אך בעניין זה היה מדובר בתיקון טעות סופר (במקום 0.20 שנרשם בטעות, היה צריך לבוא 11.20), ולכן אין ליתן לכך משמעות יתרה, כפי שמבקשת באת כוח המערערת לייחס לעובדה זו.

הנה כי כן, המבנה שהובא לעיל, על אף סרבולו המסוים והצורך בתיקונים, מיישם אל נכון את העיקרון בדבר רציפות החיוב בארנונה. על פי עיקרון זה יש לפרש את דברי החקיקה השונים, וענייננו הוא דוגמא לכך. אך מובן, כי בכל מקרה יש לשמור על עקרון החוקיות. לו היינו מגיעים למסקנה, כי שיעור הארנונה על פי הצו משנת 1994, לאחר עדכונו על פי הכללים, היה מביא לחיוב בארנונה החורג מהסכום שנתבע, היינו רואים לנכון להפחית מגובה החיוב. ואולם, לא כך הם פני הדברים בענייננו, ואין בפי המערערת טענה כי חויבה בארנונה בשיעור העולה על סכום החיוב על פי הצו משנת 1994, תוך עדכונו על-פי הכללים.

נתנו דעתנו גם לטענתה של באת-כוח המערערת, לפיה הערכאה הדיונית לא ביססה את פסק הדין על הצו האמור, והמשיבה ביקשה להסתמך עליו רק בסיכומיה בפני הערכאה הדיונית, כך שלא ניתן לה להגיב על הטענה. דין הטענה להידחות משני טעמים.

האחד, באת-כוח המערערת יכולה היתה לבקש מבית משפט קמא רשות להגיב לסיכומי המשיבה בנימוק "שהדבר דרוש להבהרת הטיעון שהושמע בפניו". אם לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

השני, הוראת תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט שלערעור סמכות להגיע לתוצאה על יסוד נימוק משפטי שונה, כבענייננו, בקובעה לאמור: